סבא שלי מת שלשום, אחרי 101 שנים שבהן הוא התהלך פה בעולם. הוא נולד בעולם אחד ומת בעולם אחר לחלוטין. המחשבה על חיים כל כך ארוכים היא בלתי נתפסת.
לפני שנתיים, כשאחת האחיות שלו נדנדה לו שהוא צריך לאכול יותר, הוא ענה לה “כבר 99 שנה אני מכניס אוכל לבטן. כמה אפשר?”. כבר הרבה זמן הוא שואל את עצמו “כמה אפשר”, אבל העקשנות והעוצמה וכושר ההישרדות שלו, שתמיד הצילו ועזרו לו, פעלו בשנים האחרונות נגדו. ביום ראשון בבוקר הוא סופסוף נכנע לעצמו ועשה את מה שהוא רצה מזמן – מת.
לפני כמה זמן ביקרתי אותו וגיהצתי לו את הבגדים. אחת החולצות שלו היתה מוכתמת, ולקחתי אותה הביתה כדי לכבס אותה בעצמי. כמובן שהיא חיכתה וחיכתה. לפני שבוע אמא שלי היתה אצלי, ואמרתי משהו על החולצה הזו, אז היא אמרה לי לזרוק אותה (ליתר דיוק – להוציא את הכפתורים ולזרוק). הוצאתי את הכפתורים ושמתי אותה בערימת הבגדים שמחכה להסעה למרכז המיחזור החדש שנפתח בירושלים.
ביום ראשון, כשחזרתי מהלוויה, ראיתי את החולצה מציצה מהערימה, ומייד הוצאתי אותה משם.
אתמול, בנסיון לחבר את עצמי מחדש לעבודה על פרוייקט הגמר שלי, גזרתי אותה לשלוש רצועות ארוכות וסרגתי (עם המסרגה החדשה והע-נ-ק-י-ת שקיבלתי ליומולדת מהאיש המקסים שלי).
היום סיימתי וחיברתי לה כף יד שהתחלתי לסרוג בשבוע שעבר.
אחרי בערך חצי שעה של סריגה פתאום הבנתי שהעצב שמילא אותי לפני שהתחלתי לעבוד עם החולצה, ובשלב הגזירה, התחלף, ושמתי לב שאני סורגת ושרה. בשל העובדה שלסבא שלי היה חוש הומור משובח, והוא ידע תמיד להסתכל על החצי המלא של הכוס, ולצחוק על החצי הריק, אני מרשה לעצמי להגיד – הסריגה משחררת!
