יום שמיני וארוך לפרוייקט.

עבר עלינו יום ארוך, מלא וגדוש, שבסופו של דבר נזכור ממנו בעיקר את ארוחת הערב – המתאבן – ביקור אצל הרופא במוקד של קופ”ח, שיראה אם המקל השרביט, שנכנס ליהל לעין במהלך קרב קוסמים עם חבר, הותיר חותם משמעותי או לא (לא, שריטה קטנה, אנחנו כבר מתורגלים), והמנה העיקרית – פיצה (הפיצה היא גם שוחד ליהל, כדי שיסכים ללכת לרופא, וגם פתרון לבעייתיות של הכנת ארוחת ערב וביקור אצל הרופא באותו ערב).
היום, לשם שינוי, הרגשתי שאני במודעות לאתגר שלי, ותוך כדי היום חיפשתי אוצרות. בדרך לרופא כבר תכננתי לקחת לעצמי מזכרת (הפתק של התור/מכתב מהרופא/קופסא של טיפות עיניים. משהו). יצאנו מהרופא עם טיפות. יופי. יש קופסא ו/או דף הנחיות.
המשכנו לפיצריה השכונתית, וליתר בטחון לקחתי את הקרטונים המלבניים ששמים עליהם את הפיצה, שיהיה. בדרך הביתה (המרפאה והפיצריה במרחק הליכה) גיליתי שגם יהל וגיל כבר נכנסו לעניינים, וכל שניה הם הצביעו על משהו שזרוק על המדרכה, ושאלו אם אני רוצה לעשות מזה משהו (ולא חסרו דברים זרוקים על המדרכה :-( ). בשלב מסויים גיל מצא מזלג חד פעמי מעוקם ומושלם, אז כל תכניות המגירה נזנחו ולקחתי את המזלג איתי.

על השולחן שלנו בסלון עומד סל מקסים שקלעתי פעם מעלי בננה, שאליו דוחפים את כל הפיצ’יפקעס שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם, ובתכל’ס – אף אחד גם לא צריך אותם כמעט אף פעם. חוץ מהיום. בין שלל השטויות שיש בסל מחכה שם גם חוט כותנה מצופה שעווה, שקניתי לפני כמה שנים, אני כבר לא זוכרת למה (אני חושבת שרציתי להכין עוד שרשרת מחרוזי נייר, משהו כמו השרשרת הזאת). החוט חיכה לי, עד שיום אחד יהל החליט לבדוק מה קורה אם מושכים את החוט בין כל פינות הבית. מה קורה? אמא מתעצבנת, ודוחפת את כל סבך החוט לקופסא של החוטים, שיחכה שם למשיח. לפני שנתיים בערך הגיע המשיח (כלומר, נשלח כרוז, שהמשיח בדרך. הדרך עוד ארוכה. סבלנות.)  – חברה הגיעה לאחד המפגשים שלנו עם תכשיט מיקרו-מקרמה בהתהוות, ואני חזרתי הביתה, צללתי לים היו-טיוב, מצאתי סרטון הדרכה להכנת תכשיט מעניין שממש עשה לי חשק, אז בתור התחלה הוצאתי את החוט מהקופסא, וגילגלתי אותו על הדבר הראשון שמצאתי – חלוק נחל, ואז עברתי לעשות משהו אחר, והחוט חיכה, מגולגל, שאני אפשפש בקופסת החרוזים שלי, ואמצא חרוזים מתאימים. עברו רק שנתיים, הרף-עין בזמן-ארבל… היום המשיח של החוט הירוק באמת הגיע – הוצאתי אותו מהסל, צילמתי וגילגלתי את מה ששוב נפרם, לא נגלה על ידי מי (אני רק ארמוז שזה מישהו עם נסיון עשיר ועם שריטה בעין…).המזלג והחוט כל כך פוטוגניים, והתקשיתי לבחור מבין שלל התמונות שלהם, עוד אחת ודי –

קשרתי חוטים למזלג, וניסיתי להזכר איך קושרים קשרי שלמה.

(חוט הברזל הוא לצרכים קונסטרוקטיביים)

אז מסתבר שמקרמה זה כמו אופניים – ותוך דקה ורבע כבר קשרתי בקצב כזה, שאפשר לחשוב שמאז שאמא שלי ואני ישבנו במרפסת והיא לימדה אותי להכין מתלה מקרמה לעציץ (אי אז בסוף שנות ה-70 או תחילת ה-80) ועד היום, לא הפסקתי לעשות מתלי מקרמה…

יצא משהו בין עין לדמעה, שתיהן רלוונטיות לנו היום. לא הצלחתי למצוא את חרוז העין הכחולה מהעיר העתיקה, שאני זוכרת שאמור להיות לי איפשהו, ורציתי להדביק למזלג. מקווה למצוא אותו באחד הימים הקרובים (יש תכניות להמשך פרוייקט סדר וארגון בבית, השלב הבא – ארון חומרי היצירה שלי, שזה אתגר ממש ממש ממש רציני…)

לכל רשומות פרוייקט “תכשיטי יומיום”

אם את לא יודעת מה זה בכלל הפרוייקט הזה? אפשר לקרוא כאן.

יש גם כמה תכשיטים שלא הצליחו להכנס לבלוג. אולי אני עוד אכתוב עליהם מתישהו, בינתיים אפשר לראות את כל התכשיטים המוכנים באלבום הפייסבוק הזה, וקצת תמונות של תהליכי העבודה ומאחורי הקלעים באינסטגרם