ועכשיו התנצלות, בפני איה. איה היתה המורה שלי להבעה, עשיתי תמיד מאמצים אדירים להתחמק מהשיעורים שלה, וגם את מעט החומר שלא פיספסתי מסתבר שאני לא מיישמת – יש לי זיכרון עמום מאחד השיעורים – איה הסבירה על כותרת, ועל כותרת משנה, והדגישה שהעיקר כתוב בכותרת, וכותרת המשנה כשמה כן היא – משנית. ואני כאמור לא מיישמת, אז אני רוצה לדבר רגע על כותרת המשנה הכל-כך לא משנית, מבחינתי, של התערוכה – “תערוכת אמנות שכונתית-קהילתית” – התערוכה הזו היא תערוכה של תושבות השכונה ואורחותיהן. רעיון התערוכה לא היה יכול לנבוט בלי המצע הנהדר של ספריית הרחוב, שהוקמה על ידי קבוצת תושבות בשכונה ומטופחת על ידן, ולא יכול היה להצמיח עלעלים בלי תכנון מבנה עם חלל תצוגה, וגם התכנון הזה הוא יוזמה של תושבת השכונה. ההשקעה האינסופית של כל כך הרבה שכנות ושכנים יצרה את המרחב הזה, שמאפשר לשכנה אחת, אני, להגות רעיון, לחלום חלום, ולהוציא אותו אל הפועל.

אז מבחינתי עוד לפני האמנות, ולפני הנושא של התערוכה, זו קודם כל תערוכה שכונתית-קהילתית, וכמו שהספריה הזו לא בדיוק עומדת בכללי התקן המסורתיים של ‘ספריה’, גם התערוכה הזו מנסה להיות קצת אחרת – לתת במה לכל מי שרוצָה ליצור, גם אם היא אמנית, וגם אם היא חובבת, ולהיות מוצגת בפני כל מי שיעבור פה ברחוב, גם בפני אנשים שמכירים כל גלריה וכל מוזיאון, וגם בפני אלו שלא מתעניינים (בינתיים? אולי…) באמנות.

אני רוצה להודות לכל החולמות שבזכותן ספריית הרחוב הזו ניצבת פה ולכל הנשים המקסימות שהפכו את החלום שלי לאוסף נהדר של עבודות אמנות, עם חלקכן היו לי בשבועות האחרונים שיחות מרתקות, שעזרו לי להבין יותר לעומק את המהות של התערוכה הזו, ושל התהליך הזה, עם חלקכן היו לי בעיקר הפתעות מעניינות ויפות, ואני באמת ממש ממש מודה לכל אחת ואחת מכן.

ציטוט אחרון ומשפט אחרון:
בספר “צלה של הרוח” כותב קרלוס רואיס סאפון:
“לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת.”
אז אני אסיים בתקווה שגם מעשה הכרסום הקטן והיפה שלנו פה הגדיל וחיזק את נשמתם של הספרים.